לקחתי הכל מהאתר
http://b-2.co.il/component/artforms/?formid=1קריאה מהנה יש כאן פרקי אבות סיפורים מהגמרא ודברי תורה!
הצדקה תציל ממות:
מדר"ע נמי (גם מרבי עקיבא נלמד ש) אין מזל לישראל
דר"ע הויא ליה ברתא (היתה לו בת)
אמרי ליה כלדאי (אמרו לו החוזים בכוכבים) ההוא יומא דעיילה לבי גננא (באותו יום שהיא תתחתן)
טריק לה חיויא ומיתא (יכיש אותה נחש ותמות)
הוה דאיגא אמילתא טובא (היה רבי עקיבא דואג מאוד מכך)
ההוא יומא (באותו יום) שקלתה למכבנתא דצתא בגודא (נעצה את הסיכה שלה בתוך הקיר)
איתרמי איתיב בעיניה דחיויא (ו"במקרה" נכנסה הסיכה בעינו של הנחש)
לצפרא כי קא שקלה לה (בבוקר, כשהוציאה את הסיכה)
הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה (היה הנחש נמשך עם הסיכה)
אמר לה אבוה מאי עבדת (שאל אותה אביה, רבי עקיבא, מה עשית -שזכית להינצל)
אמרה ליה בפניא אתא עניא קרא אבבא (אמרה לו, בערב בא עני וקרא בדלת)
והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא וליכא דשמעיה (היו טרודים כולם ואף אחד לא שמע אותו)
קאימנא שקלתי לריסתנאי דיהבית לי (באתי ולקחתי את המנה שנתת לי)
יהבתיה ניהליה (נתתי לו)
אמר לה מצוה עבדת
נפק (יצא) ר"ע ודרש וצדקה תציל ממות
ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה
גמרא, מסכת שבת קנו:
וכרגיל. הנקודות:
א] צריך להבין, אם אמנם "אין מזל לישראל", למה בכל זאת דאג ממה שאמרו אותם חוזים בכוכבים. ואם כל כך דאגו, "הוה דאיגא אמילתא טובא", בכל זאת לא נמנעה מלהתחתן, וגם לא כתוב שעשתה משהו למנוע מעצמה את הסכנה, לא בהשתדלות ולא בתפילה.
ב] מה יש בה בצדקה שזכותה כל כך גדולה.
ג] האם סמלי הדבר שדוקא נחש בא להורגה, אולי יש בזה רמז לנחש הקדמוני, זה שהחטיא את חוה.
ד] "אמר לה מצוה עבדת", היא חשבה אחרת?
ה] צדקה תציל ממות, זה פסוק במשלי, לא חידוש של רבי עקיבא, ולמה לא יעץ לה רבי עקיבא לתת צדקה ולהינצל מהמות.
נקדימון הן גוריון:
ת"ר
פעם אחת עלו כל ישראל לרגל לירושלים ולא היה להם מים לשתות
הלך נקדימון בן גוריון אצל הגמון אחד
אמר לו הלויני שתים עשרה מעיינות מים לעולי רגלים ואני אתן לך שתים עשרה עינות מים
ואם איני נותן לך הריני נותן לך שתים עשרה ככר כסף
וקבע לו זמן.
כיון שהגיע הזמן ולא ירדו גשמים
בשחרית שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך
שלח לו עדיין יש לי זמן כל היום כולו שלי הוא
בצהרים שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך
שלח לו עדיין יש לי שהות ביום
במנחה שלח לו שגר לי או מים או מעות שיש לי בידך
שלח לו עדיין יש לי שהות ביום
לגלג עליו אותו הגמון
אמר כל השנה כולה לא ירדו גשמים ועכשיו ירדו גשמים
נכנס לבית המרחץ בשמחה
עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצב
נתעטף ועמד בתפלה
אמר לפניו רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי שיהו מים מצויין לעולי רגלים
מיד נתקשרו שמים בעבים וירדו גשמים עד שנתמלאו שתים עשרה מעינות מים והותירו
עד שיצא אדון מבית המרחץ נקדימון בן גוריון יצא מבית המקדש
כשפגעו זה בזה אמר לו תן לי דמי מים יותר שיש לי בידך
אמר לו יודע אני שלא הרעיש הקב"ה את עולמו אלא בשבילך אלא עדיין יש לי פתחון פה עליך שאוציא ממך את מעותיי שכבר שקעה חמה וגשמים ברשותי ירדו
חזר ונכנס לבית המקדש נתעטף ועמד בתפלה ואמר לפניו רבונו של עולם הודע שיש לך אהובים בעולמך
מיד נתפזרו העבים וזרחה החמה
באותה שעה אמר לו האדון אילו לא נקדרה החמה היה לי פתחון פה עליך שאוציא ממך מעותיי.
תנא לא נקדימון שמו אלא בוני שמו ולמה נקרא שמו נקדימון שנקדרה חמה בעבורו
נקודות לדיון:
א] למה נקדימון בן גוריון לא התפלל עד אותו יום אחרון, ואפילו באותו יום אחרון אינו נכנס להתפלל במשך היום רק לקראת הערב, כשההגמון כבר בבית המרחץ.
ב] מה הכוונה "הודע שיש לך אהובים בעולמך", כל השנה כולה לא ירדו גשמים, רק באותו זמן, הרי כבר ברור שזה עבור נקדימון, וכבר ראו כולם כמה אהוב נקדימון, ואפילו אותו הגמון אומר: יודע אני שלא הרעיש הקב"ה עולמו אלא בשבילך.
ג] נשים לב, שכשנקדימון מבקש גשם הוא בא בטענה שזה "מגיע לו", שהרי הוא התחייב עבור עולי הרגלים ולא בשבילו או בשביל בית אבא, ונראה שטענה זו מתקבלת ויורדים גשמים. מדוע לא השתמש בה שוב כדי לבקש על החמה ובכך להוכיח להגמון שאינו חייב לו מאומה.
ד] ובכלל, רואים שעצם המעשה של נקדימון שהתחייב להגמון, אינו מספיק ונזקק לתפילה.
ה] אם נעשה נס והחמה זרחה מחדש, אז הפתחון פה של ההגמון עומד במקומו, כי הגשם ירד בערב ואינו פוטר את נקדימון מלשלם לו. ואיך נעשה נס כדי לפטור אותו שלא כדין
פרשת ויצא:
"הצילני נא מיד אחי מיד עשיו"
המפרשים מקשים מדוע כפל יעקב בתפילתו "הצילני נא מיד אחי – מיד עשיו", הרי היה לו אח אחד ומספיק לומר מיד אחי (שהוא עשיו) ?
ההסבר הוא שכשיעקב שמע שעשיו בא לקראתו הכין את עצמו לשתי אפשרויות:
א. עשיו בא למלחמה במטרה להרגו ב. עשיו בא להתפייס ולבצע איחוד במשפחה.
יעקב חשש משתי האפשרויות, להיהרג לא רצה, אולם גם לא רצה לחיות יחד עם עשיו המהווה סכנה רוחנית גדולה, ולכן יעקב התפלל לה' שיצילו משתי האפשרויות, ובאמת התקבלה תפילתו. בתחילה רצה עשיו להורגו, וה' הצילו, אח"כ כשנתרצה עשיו, ביקש להיות עמו יחדיו שנאמר "נסעה ונלכה ואלך לנגדך", אך יעקב דחהו וניצל, שנאמר "וישב ביום ההוא עשיו לדרכו שעירה", אפילו יום אחד לא התעכבו יחד, וכך התקבלה תפילתו של יעקב בשלמות.
נשים לב שיעקב הקדים בתפילתו מיד אחי- שיצילנו ה' מהסכנה הרוחנית הנובעת מהתקרבות עשיו, למיד עשיו - הסכנה הגופנית להיהרג. ועל כך אמרו חכמינו "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", הכוונה שמי שמחטיא את רעהו עונשו גדול יותר מההורג את רעהו, וההסבר לכך שההורגו הורגו בעולם הזה אולם את נשמתו לא הרג ומזומנת לחלקה בעולם האמת, אולם המחטיא את חברו הורג את נשמת חברו הן בעולם הזה (שלא מקיים את התפקיד שלשמו בא לעולם) והן בעולם הבא.
אחים יקרים! נאמר בשיר השירים "לריח שמניך טובים", ומבאר המדרש שכשם ששמן אינו מתערב עם שאר המשקים אלא צף למעלה, כך עם ישראל אינם מתערבבים עם הגויים.
בורא עולם נתן לנו תורה ומצוות כדי להבדילנו מבני נח שנאמר "ואבדיל אתכם מן העמים", וכשישראל מתקרבים לגויים, הקב"ה מחדש בליבם של הגויים את השנאה, לטובתן של ישראל לבל יתערבו בהם.
לצערנו חלק מהיהודים חושבים לתומם שאם נהיה ככל הגויים, נתלבש ונאכל כמוהם, ואת התרבות נשאב מהם, תיפסק שנאתם לעם היהודי. במבחן ההיסטוריה נוכחנו שדווקא בזמנים שעם ישראל התקרב לגויים וחלק מהעם התחילו להתנהג כמותם, אז התפרצה שנאת הגויים כנגד היהודים.
למה נמשלה התורה למדבר:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד"
במדרש רבה מבואר מדוע ניתנה התורה במדבר סיני, מכאן שנו חכמים בשלושה דברים ניתנה התורה: באש, במים, במדבר... ומדוע בשלושה דברים אלו, אלא מה אלו חינם לכל באי עולם כך דברי תורה חינם הם שנאמר "הוי כל צמא לכו למים..."
ביאור נוסף: שכל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, ולכן נאמר "במדבר סיני".
לכאורה קשה מדוע אנו ממשילים את התורה לשלושה דברים שונים (אש, מים ומדבר) אם כדי ללמדנו שדברי תורה חינם הם, מספיק להמשיל לאחד.
מבאר ה"כתב סופר" שנלמדים מכאן שלושה יסודות בקבלת התורה:
א. מים - דברי תורה נמשלו למים. כשם שמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך דברי תורה מתקיימים במי שהוא נמוך, כלומר, ענו. ולא במי שהוא "גבוה" - גאוותן. (וראה עוד בעניין הגאוה בפרק מתוך הספר עיטורי הלכה )
ב. אש - "כי נר מצווה ותורה אור". התורה מאירה לאדם את נתיבו בחיים ומדריכה אותו בדרך החיים.
ג. מדבר - התורה ניתנה לאוכלי המן שהיה להם את הנדרש כדי להתקיים ללא מותרות. (כמדבר ריק שאין בו כלום), וכך היא דרכה וקניינה של תורה ע"י חים צנועים כפי הצורך וללא מותרות ופיטום הגוף.
ניתן לבאר ביאור נוסף:
א. מים - מסמלים קרירות ורגיעה הנחוצות לאדם לקיים את מצוות לא תעשה בכך לא יעבור עבירות.
ב. אש - מסמלת חום ועוצמה, הדרושה לאדם כדי לקיים מצוות עשה, בהתלהבות וזריזות.
ג. מדבר - מסמלת מקום הפקר. צריך האדם לנתק את הנגיעה העצמית כדי שיוכל לדעת ולהחליט ביושר מתי להשתמש בכוח האש לעשייה ומתי להשתמש בכוח המים לעצירה ובלימה.
בורא העולם ברא את בני האדם באופן שתכונות ורגשות שונות משמשות בו בערבוביה, בכל אדם יש רחמים ואכזריות, גאווה וענווה, אהבה ושנאה, תשוקה ורגיעה וכו', אמנם בכל אדם יש בכל ניגוד תכונה דומיננטית יותר, אך שני הניגודים מקננים בו. לכן האדם שהוא בר דעת ובעל בחירה חופשית צריך לתעל את מידותיו באופן הראוי. לרחם על מי שצריך ולהתאכזר כשצריך (אי אפשר לרחם על ילד כשהוא צריך לקבל טיפול שיניים כואב), להתגאות בעבודת ה' ולא להתבייש מהמלעיגים, להיות עניו ולא להתגאות בכוחו או בעושרו, לאהוב את הבריות אולם להתרחק ולשנוא את מי שמנסה להחטיא אותו, להשתוקק להתקרב אל ה' וללמוד עוד ועוד את התורה הקדושה, ולהרגיע את עצמו מלעבור עבירה אפילו בשעת נסיון גדול.
צדיקים וחסידים הם אלו אשר מצליחים לשים את עצמם כמדבר ומבטלים מעליהם את כוחות הגוף והחומר, שלא תהיה מלחמה פנימית כלל. כל שאיפתם ורצונם משועבד לעבודת ה'.
אחים יקרים! אנו נלמד מכך, שלעולם לא נסלח לעצמנו בתואנה שאלו הכוחות שקיבלתי בלידתי, או שזהו המזל האופף ומנחה אותי באופיי. כל אדם מסוגל להתגבר על כל תכונה רעה או אופי בעייתי. נתחזק בתורה ויראת שמים ואז נעלה מעלה מעלה בעבודת ה' ובקיום המצוות. נכבד את הזולת ונהיה אהובים ונחמדים בעולם הזה ובעולם הבא.
סיפור מהגמרא:
השועל והדגים
ברכות סא:
תנו רבנן (שנו חכמים)
פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (מלכות רומי) שלא יעסקו ישראל בתורה.
בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה
אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות?!
אמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה.
לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום
אמר להם: מפני מה אתם בורחים?
אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם.
אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם?
אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? - לא פקח אתה אלא טפש אתה
ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה...
אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל) כי הוא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו.
אמר לו: פפוס מי הביאך לכאן?
אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
3 הערות:
א. מדוע רבי עקיבא מסר את נפשו על עניין זה, לכאורה צודק פפוס שהיה צריך להתירא מהמלכות. שהרי לימוד תורה, ובפרט הקהלת קהילות ברבים אינה משלושת המצוות שבהן נאמר "יהרג ואל יעבור".
ב. מה באמת חושב לעצמו השועל? הרי ברור שדגים מחוץ למים ימותו? ומה הוא אומר להם "כשם שדרו אבותי ואבותיכם", מתי דרו אבותיהם יחדיו?
ג. ישנה הבחנה נוספת בניסוח. הדגים "מתקבצים ממקום למקום", ואילו השועל שואל אותם "מפני מה אתם בורחים"
פרקי אבות:ביטול תורה מעוני ומעושר
אנרגיה פסיכית
אחד מן החידושים המשמעותיים של אבי הפסיכולגיה הדינמית- זיגמונד פרויד, היה כי בתוך נפש האדם קיימת אנרגיה שכונתה על ידו "אנרגיה פסיכית", לדבריו אנרגיה זו המפעילה את נפש האדם כמו תהליכי חשיבה וזיכרון, אינה שונה במאום מהאנרגיה הפיסית למשל, המפעילה את הנשימה והעיכול, ומכיוון שכך אותם חוקים הקיימים באנרגיה הפיסית כמו חוק שימור האנרגיה [-אנרגיה אינה הולכת 'לאיבוד' לעולם, היא רק 'זזה' ממקום למקום] קיימים גם באנרגיה הפסיכית המפעילה את הנפש.
הסדר שבטבע
מהר"ל מפראג בספרו דרך חיים [ובמקומות נוספים] מציב את האקסיומה הבאה: חוקי הטבע אינם משתנים. יתרה מכך, הם אינם יכולים להשתנות- שאם כן, הם לא יהיו חוקי טבע, הם יהיו משהו על טבעי. האש למשל, לעולם לא תוכל להפנות את להבתה כלפי מטה.
מהר"ל מוסיף: גם אם ננסה לשנות בכח את חוקי הטבע הרי שהצלחתנו תהיה הצלחת שעה בלבד, כעבור זמן לא רב תחזור המציאות למנהגה. גם אם ננסה לדכא את שאיפת האש להיתמר כלפי מעלה, בסופו של ענין תחזור האש לחוקיותה הקבועה.
באנלוגיה לחוקים הזהים באנרגיה הפיסית והפסיכית שחידש פרויד שנים מאוחר יותר, גורס מהר"ל כי אין יסוד להנחה כי הסדר הקבוע בחוקי הטבע שאינם ברי שינוי וחלוף, שונים מחוקי הנפש הפסיכיים והמחשבתיים. וכשם שבחוקי הטבע הגשמיים פיסיים יש סדר וחוקיות, כך גם בחוקי הרוח והנפש. כך שלדעת מהר"ל התייחסותו המנטלית של האדם לאובייקטים ולמצבים שונים בעולם פועלת על פי חוקים מסודרים וקבועים
טבע פיסי מול טבע פסיכי
אדם הלומד תורה מעוני הרי שסותר הוא את חוקי הטבע המנטליים הקבועים. לא טבעי הדבר שיוכל אדם לעסוק בתורה או בכל דבר רוחני כאשר טרוד הוא עדיין בצרכים הישרדותיים. במאמרי "מהי חרות אמיתית" הזכרתי את תיאוריית מדרג הצרכים של מאסלאו לפיה מעטים מאד האנשים שמנסים למלא את צרכיהם הרוחניים קודם למילוי צרכיהם הגופניים – הישרדותיים.
אשר לכן, טוען מהר"ל לאור דברי רבי יונתן ממשנתנו, גם אם נמצא אדם כזה המבכר את צרכיו הרוחניים על פני הבסיסיים אבולוציוניים, הרי שחורג הוא מחוקי הטבע "המנטליים" הקבועים ומסתבר כי יחזור הוא עד מהרה למצבו הטבעי קרי- לימוד תורה מתוך עושר.
לדעת רבי יונתן חוקי הטבע הפיסייים אינם פועלים במנותק מהחוקים ה"מנטליים" המוזכרים, ומאחר שחוק
