נקדימון בן גוריון
"נכנס נקדימון בן גוריון לבית המקדש כשהוא עצב, ונתעטף ועמד בתפילה, ואמר לפניו: רבונו של עולם,
גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך עשיתי..."
(מסכת תענית, כ', א')
נקדימון בן גוריון, היה אחד מעשירי ירושלים. מספרת הגמרא שבשנת בצורת אחת בזמן שכל ישראל עלו לרגל
לירושלים, לא היה להם מים לשתות. הלך אותו מכובד להגמון עשיר שהיו לו בורות מלאי מים שנאגרו בשנים
קודמות. נקדימון ביקש לקבל בהלוואה את תכולת המים של שנים עשר בורות והבטיח שתוך פרק זמן קצוב יחזיר
כמות מים זהה או ישלם תמורתם שנים עשר ככרי כסף - סכום גבוה בהרבה משווים של המים.
הבצורת נמשכה כל אותה שנה, ביום פרעון החוב היה ההגמון עליז ושמח בגין הממון שעתיד הוא לקבל. מיד
בשחרית של אותו היום שלח את נציגו לנקדימון לתבוע את החוב: "שלח לי או מים או מעות שיש לי בידך".
נקדימון השיב לו שהיום רק החל ויש לו זמן עד השקיעה. לקראת שעות הצהרים שוב נשלח נציג ההגמון
לתבוע את החוב "שגר לי או מים או מעות!". וענה לו "עדין יש לי שהות ביום". ההגמון קיבל את התשובה
ולגלג: "אפשר, כל השנה כלה לא ירדו גשמים, ועכשיו ירדו גשמים"?! והלך לו לבית המרחץ שמח
וטוב לבב.
בזמן שההגמון הלך לבית המרחץ, נקדימון הלך לבית המקדש. הוא התעטף בטליתו והתפלל לקב"ה:
"רבונו של עולם. גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי -
כדי שיהו מים מצויין לעולי רגלים. תפילתו של הצדיק נענתה מיד: "מיד עלו עבים וירדו להם גשמים,
עד שהיו מלאות כל המעינות והותירו". בורות המים של ההגמון התמלאו ביותר מים ממה שהשאיל.
כשההגמון יצא מבית המרחץ ונקדימון יצא מבית המקדש הם נפגשו, נקדימון תבע מההגמון שכר בגין
המים העודפים שנצברו בבורותיו. ההגמון הסכים שקיבל יותר מים ממה שהשאיל, אבל כיון שכבר
חשוך ועבר היום נקדימון איחר בהחזרת התשלום ועל כן הוא חייב לשלם לו גם את הכסף. למעשה
באותו הרגע כיסתה את השמים שכבת עננים כל כך עבה עד שכיסתה את השמים ולא נראתה השמש
ואי אפשר היה לדעת אם באמת הסתיים היום.
נקדימון רץ בחזרה לבית המקדש, התעטף בטליתו ושוב התפלל: "רבונו של עולם, הודע שיש לך אהובים
בעלמך, וכשם שעשית לי נס בראשונה, כך עשה לי נס באחרונה". מיד נתפזרו העבים, וזרחה החמה.
אמר אותו הגמון: "אלמלא שנקדה חמה, היה פתחון פה עליך - שאוציא ממך את מעותי". הגמרא
מסבירה שנעשה לנקדימון נס ובאותו יום השמש עצרה ממהלכה הטבעי והאריכה את זמן שהותה
בשמים בטרם השקיעה. וששמו המקורי היה "בוני" אבל בזכות אותו נס נקרא נקדימון.
"כי לא לעולם חוסן":
לאחר חורבן ירושלים יצא רבי יוחנן בן זכאי לשוטט בחוצות העיר כשהוא רוכב על חמור, הוא פגש נערה אחת
שהיתה מלקטת שעורים מבין גלליהם של חמורים. כשראתה את הריב"ז היא פנתה אליו "רבי, פרנסני". על פי
הלכותיה ואופן דיבורה זיהה הריב"ז שהיא בת טובים ושאל אותה למוצאה: "בתי מי את?". וענתה לו: "בת
נקדימון בן גוריון אני". הריב"ז שהכיר את עושרו של אביה התעניין לדעת מה עלה בגורלו "בתי, ממון של בית
אביך הכין הלך?". ענתה לו: "מלח ממון -חסר" - המלחת הממון כדומה להמלחת הבשר על מנת לשמרו, נעשה
על ידי הצדקה ובתשובתה הסבירה לו שכיון שאביה אומנם נתן צדקה אבל לא לפי ערך רכושו, גרם הדבר
לאובדן הרכוש ואיתו כל הרכוש המשפחתי שנצבר במשך השנים.
"אמרה: רבי, זכור אתה כשחמת על כתובתי?", "אמר להם לתלמידיו: זכור אני, כשחתמתי על כתובתה של זו
והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה, חוץ משל חמיה". בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם
ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן
ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמן של אומה שפלה. (כתובות, ס"ו, ב').