א. איפה כתוב בתורה שהקב"ה ציווה אותנו לנטול ידים?
ציוויים שאני יודע שקיימים הם להיות קדושים וטהורים מול ה'
על מנת להסביר לך את השתלשלות המושג של טהרת ידיים,
אתה צריך להבין לפחות את הבסיס בהלכות טומאה וטהרה.
על רגל אחת: הקב"ה צוה לאכול תרומה וקדשים הטהרה,
דהיינו שיש לטבול ולהטהר לפני האכילה. בית דינו של שלמה
תיקן שיש ליטול ידיים, בין כשאוכלים תרומה וקדשים ובין כשאוכלים
חולין, בין אם האדם טהור ובין אם הוא טמא כדי להרחיק מצב בו
אדם יטמא ויגע בקדשים ויטמאם.
לכן מברכים ברכה ספציפית: על נטילת ידיים - כי זהו גוף המצוה,
ליטול ידיים. על "להיות קדושים וטהורים" לא נתקנה ברכה כלל
מכיון שזו מצוה שאין בה מעשה - ועל מצוה שאין בה מעשה אין מברכין.
נב. נטילת ידיים זו אחת משבע מצוות דרבנן, דהיינו מצוות ממש ולא
גזרות - ומברכים עליה כעל כל מצוה אחרת. (ואחים באמת כבר הביא לך
את המקור בתורה שמאפשר לחכמים לתקן מצוות מדעתם).
אז האם זה נכון לומר: "בא"ה אמ"ה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים"?
לא נכון יותר לברך "...אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להיות קדושים וטהורים לפניו"
לגבי מטבע הברכה, על פי פשטות הדברים יש מחלוקת קדומה האם
יש לברך את הקב"ה בגוף ראשון או בגוף שלישי. המחלוקת מועתקת
בתלמוד הירושלמי במסכת ברכות ובסופו של דבר נפסקו שתי דעות
להלכה - והראיה היא שמי שלא אמר "אתה" בברכה - יצא.
קצת יותר לעומק, אביא את שו"ת הרשב"א שמדבר על כך:
- ש: למה נתקן נוסח הברכה, מחצה נמצא, ומחצה נסתר.
- ת: דע, דיש לבעלי החכמה, סוד נשגב, ואין לנו כאן עסק בנסתרות. ואמנם, יש טעם נגלה, גדול התועלת, במה שתקנו נוסח הברכות כן,
ר"ל בנגלה ובנסתר /כלומר: בגוף שני, ובגוף שלישי/. לפי שכבר ידעת, דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל. האחד: לדעת שהוא ית' מחויב המציאות,
ושאין ספק בזה כלל, כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו, ביאור רב. והב': שאין אמתתו ית' מושגב, כי אם לעצמו ית' לבד, והוא במציאותו נגלה לכל,
ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל. וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו, קבעו הנוסח בנגלה ונסתר. ברוך אתה, כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם,
עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים. וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית' נמצא כמציאות שאר הנמצאים (ושחס), בין מציאותו למציאותם, קבעו: אשר קדשנו;
לקבוע בנפשותינו שאע"פ שהוא מפורסם, מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו, רק בנסתר ברוך הוא.
ד. אולי זאת תהיה השאלה הכי קשה שלא נוכל לישב:
במשנה ישנם מחלוקות (למשל בין ר' יהודה לחכמים) הם מתישבות כמובן ע"י החלטת הרוב
אך הרוב לא תמיד צודק מי אמר שר' יהודה לא צדק וחכמים טעו אחרי הכל תמיד ההלכה היא כשל החכמים
אז ר' יהודה אף פעם לא צדק?
ואם במקרה הוא כן צודק ובכל זאת ההלכה היא לפי חכמים (מה שיכול לקרות הרבה)
כל ההלכות האלו מושרשות לגמרא ואם קרתה טעות במשנה היא תמשיך (ואולי איפלו תגדל)
בגמרא ככה שאי אפשר להסתמך עליה...
פניתי לרב עם השאלה הזאת והוא אמר לי שאני צודק, ושכל זה יתכן
אבל אין לחלוק על מה שהיה קודם (תנאים) ועלינו לקבל זאת.
לדעתי זה מאוד מגביל אותנו ומי אמר שמי שהיה אז יותר חכם או צודק ממי שחי היום?
אולי היום אנחנו דווקא יודעים יותר, מנסיון וטעויות של הקודמים לנו...
היסוד הבסיסי ביהדות הוא שההלכה נקבעת
לפי ההחלטה שמתקבלת בישיבת בית הדין.
את היסוד הזה ממחיש המעשה המובא במשנה
במסכת ראש השנה בעניין קידוש החודש- ר' יהושוע
חלק על קידוש החודש של הנשיא רבן גמליאל.
וממשיכה המשנה:
...שלח לו רבן גמליאל גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר אמר לו יש לי ללמוד שכל מה
שעשה רבן גמליאל עשוי שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו בא לו אצל רבי דוסא בן הרכינס
אמר לו אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר ויעל משה ואהרן נדב
ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה נטל
מקלו ומעותיו בידו והלך ליבנה אצל רבן גמליאל ביום שחל יום הכפורים להיות בחשבונו עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו אמר לו בוא בשלום רבי ותלמידי רבי
בחכמה ותלמידי שקבלת דברי...
וכן במעשה תנורו של עכנאי (ב"מ נ"ט:) שיצאה בת קול משמים
והעידה שהלכה כרבי אליעזר - ובכל זאת בית הדין לא קיבלו את דבריו
מכיון שהתורה כבר אמרה "אחרי רבים להטות".
לפיכך נמצא שהדין נמסר לחכמים הסמוכים, והגם שישנה
וודאות גמורה שהם, כבני אדם, יטעו מבחינה עובדתית בשלב כלשהו -
עדיין הלכה תפסק כפי שנפסקה על ידי בית הדין ואין לנו רשות לסתור
את החלטות בית הדין מדעתינו, אלא אם נעמיד בית דין גדול ממנו
בחכמה ובמניין.
