בס"ד
כמה מילים מהלב!
אני יושב לבד וחושב על ים חולות עצים אנשם טובים שכבר מזמן שכחתי יוש וחושב ובוכה.
רואה תמונות סרטים ולא מצליח לעצור את הדמעות קשה לי להיפתח אל אנשים ולפרוק את המטען הכבד הזה, אולי פה אני אצליח לפרוק אותו קצת למטען הכבד הזה קוראים:
גירוש!נולדתי ברמת הגולן בן קטן למשפחה חמה בת חמישה ילדים כשהייתי בגיל שנה עברנו לגני טל שבגוש קטיף.
אני זוכר עוד את הילדות כשנהגנו לשחק בדיונות ובחולות הכל היה פתוח וחופשי ואז גדלתי קצת הלכתי לבי"ס "נאות קטיף" בנווה דקלים הכל היה יפה שליו ורגוע, עד שהתחילה האינתיפדה, כל יום היו נופלים עלינו פצמר"ים וכמובן שלצבא אסור לירות כדי לא להרוג חפים מפשע, אבל כל זה לא הצליח להרוס לי את האמונה בצבא לי היה ברור אני הולך לצבא ולקרבי ככה כולנו היינו שם האזרחים הכי נאמנים וטובים שמדינה יכולה לבקש לעצמה, מוכנים למות בכל רגע נתון למען המדינה ואף להקריב את ילדינו, כשהלכתי לצבא אמא שלי בכתה פטריותית אמיתית אבל עדיין פוחדת על הילד הקטן שלה, היא אמרה לי שהיא פוחדת אבל עם זה היא גם אמרה לי:"הכל למען הארץ והמדינה", נתנו את הכל חיינו את המדינה היינו כ"כ גאים בה, נכון יש שחיתות זאת לא מדינה יהודתי כמו שרצינו אבל עדיין מדינת ישראל שלנו ורק שלנו היהודים.
התגייסתי לצבא שירתתי בגבעתי, הייתי גאה ועם כל הקושי נהניתי מכל רגע עם אמונה חזקה בצבא ובמדינה, הייתי הולך עם "רוח צה"ל" בארנק וקורא מידי פעם על "טוהר הנשק" ועל "חתירה לניצחון" ועוד כל מיני שטויות שכתובות שם שביסודן הן דבר מאד נכון רק שלקחו את זה לכיוונים רעים, בכל מקרה סיימתי טירונות כולי גאה ואז אימון מתקדם ואז עליתי לקו, ראיתי דברים נוראיים כמו יציאה של פצמ"ר ואני מזהה מאיפה היציאה אבל אסור לנו לירות כי חס וחלילה אנחנו יכולים לפגוע ב"חפים מפשע" כמובן שלא הסכמתי עם זה אבל אני בצה"ל הכ"כ טוב שהוא שלנו ואנחנו כ"כ גאים בו אני מציית בגאווה לכל פקודה. סיימתי מסלול ועליתי לוותיקה, האמונה שלי עדיין לא נפגמה אפילו בטיפה ואז אחרי בערך ארבעה חודשים בפלוגה הוותיקה ישבנו כל הגדוד באוהל והגיע הסמג"ד למסור הודעה:"הפעילו מעגל חמש אנחנו מוקפצים"(-מעגל חמש - השלב הראשון הגירוש יהודי גוש קטיף ומסירת גוש קטיף לערבים, חוסמים את הכניסה של גוש קטיף לתושבי חוץ כדי שלא חס וחלילה יסייעו בידי המתיישבים).
פה התחיל לחלחל לי איזשהו פגם באמונה העיוורת ל הייתי נתון עד עכשיו.
הקפיצו אותנו לעיר האוהלים ליד "רעים" בערך עשר דקות מכיסופים ושם שמעתי דברים מזעזעים הצבא שכ"כ האמנתי בו מראה סרטים עלינו התושבים שכ"כ אוהבים אותו והוא כ"כ "אוהב" אותנו ומצייר אותנו כפושעים פה כבר התחלתי להבין שמשהו לא בסדר פה, אני יושב באוהל ואז אני שומע את המ"מ שלי קורא לארבעה חבר'ה:"יאללה להאמר יש אירוע",אני שואל אותו מה קרה?(חשבתי בטח מחבלים או משהו כזה) והוא אמר לי:"כמה מתנחלים מנסים להיכנס לגוש קטיף" שקט הכל פתאום שקט.... אני מנסה להבין ולא מצליח, אירוע?
? מה הוא אומר לי??? ואז בשניה הכל מתבהר ואני מתפרץ עליו במטר של קללות, הוא לא עושה לי כלום הוא מבין...
ביקשתי שיחת מג"ד רציתי מיוחדת להיות עם המשפחה בזמנים הקשים האלו אמרו מחר תהיה לך פגישה, מגיע מחר ואומרים לי מחר ומגיע שוב מחר ואומרים לי מחר. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה אני פשוט בא לא מעניין אותי עכשיו נפקדות או לא אני ל מסוגל להישאר פה ואני רוצה להיות איתכם. היא אמרה לי לחכות שעתיים והיא תדבר עם המג"ד הסכמתי, ניתקתי את השיחה, כעבור רבע שעה נכנס מ"מ אחד ואומר לך למשרד של המג"ד יש לך שיחה, בשיחה המג"ד אישר לי חופשה של שבועיים כשאני לא הולך להפגנות בכיסופים וחוזר ביום של הגירוש, אני כמובן "הסכמתי" יצאתי ל"חופשה".
כל יום ב"חופשה הזאת הייתי בכיסופים וראיתי יסמניק"ים ושוטרים מרביצים לילדם ולזקנים בלי הבחנה ואז הגיע היום שבו מחלקים את הצווים אני בלב כואב עם דמעות רואה חיילים לכל הרוחות חיילים של צה"ל, לא גרמנים חיילים יהודים עם צווי "פינוי" הלב שלי נשבר ואז הכל התפוצץ חסמנו את הכניסה ליישוב ולא נתנו להם להיכנס, הם שמו את הצווים בשער היישוב והלכו. היישוב שלי החליט לאחר מכן שהם יוצאים מ"רצון"(יותר נכון מ"חוסר ברירה") אני לא הסכמתי עם זה אז לאחר יומיים בלילה כמה שעות לפני שהצבא בא לגרש אותנו מהבית הלכתי החוצה הסתכלתי על הבית בפעם האחרונה בחיי(למעט עוד פעם שהכניסו אותנו כדי לקחת דברים) התקופפתי לאדמה לקחתי חול בכיתי ושמתי בשקית בכיתי ושמתי בשקית קראתי לאחי שגם לא הסכים עם דרך ה"מאבק" של היישוב שלנו יצאנו לשער התקשרתי לחבר מכפר דרום שבא לאסוף אותי. ישנו בכפר דרום ויום למחרת אנחנו רואים בחדשות שמגרשים ומחריבים את גני טל, את הבית שלי! יהודים!!!!!
לא עוד פוגרומים של אומות העולם, פוגרום של יהודים!!!! העין רואה אבל הלב לא מאמין פשוט לא תופס את מה שהוא רואה.
למחרת, יום שישי 17.08.2005(למניינם) בחילים הגיעו לכפר דרום עליתי לגג ממש רציתי להיות שם אבל זה כבר ביב יותר מידי בשבילי בייתי תשוש גמור נפשית, גמור רגשיץ,וגמור גופנית עדיין לא קולט שאין יותר גני טל.אז הייתי למטה בתוך ביהכ"ס, התפללנו , הרב אברהם שפירא התקשר והשמיעו אותו בספיקר בוכה וקורא תהילים וכולנו אחריו, ואז דפיקות לאט לאט יותר חזקות השוטרים נכנסים עד מדים שחוריםף דגל המדינה וסמל המדינה כ"כ בולטים מורידים את הקסדות, הם רואים שלא תהיה כאן אלימות(כמובן שאף-אחד לא שם כיפה על הראש זה בסך הכל בית כנסת לא מסגד לא צריך לכבד את קדושתו), הם התחילו להפוך את השולחנות מפילים ספר קודש כאילו זה אזי ספר עלילה משעמם העיקר להגיע כבר אלינו ולהוציא אותנו, אנחנו מתפללים בכל הכח , מחזיקים אחד בשני ולאט לאט ארבעה שוטרים על כל אחד מאתינו הם מפרידים אותנו, ואז הם מגיעים אלי ואני מחזיק חזק ומחזיקים בי חזק לא נותנים להם לקחת אותי אבל בסוף הם מצליחים, ארבעה שוטרים יהודים(כנראה אני עדיין זוכר חלק מהפרצופים שלהם) לוקחים אותי ומכניסים אותי חזק לאוטובוס מסיעים אותנו לאיזה צומת רחוק עוזבים אותנו שם וכאילו הכל נגמר הם חוזרים ואנחנו תקועים. הצטרפתי למשפחתי בבית הארחה בחפץ חיים, חזרתי לצבא(היום אני מרגיש פראייר לחלוטין) עדיין לא עיקלתי מה קרה.
אחרי בערך שלושה חודשים בערך העבירו אותנו ל"קראווילות" ביד בנימין(שעד היום ההורים שלי משלמים עליהם שכירות) סיימתי שלוש שנים בצבא.
ואז לפני שמונה חודשים שנתיים לגירוש עשינו טקס בכיסופים הערבים ימח שמם וזיכרם ירו עלינו פצמ"ר, אחר כך ראינו סרטים על גוש קטיף ואז פתאום אחרי שנתיים קלטתי מה קרה לקח לי שנתיים לקלוט באמת מה קרה והכל חזר אלי בבום, ואז הדמעות....לא מפסיקות והלב.....לא יכול לשאת את הכאב.
והיום אני יושב מול המחשב ופורק את אותו מטען כבד שהיה לי נזכר בימים היפים בגוש קטיף ובוכה,נזכר בהורים שלי שתמיד חייכו ושמחו והיום עם קצת יותר קמטים בלי פרנסה של ממש ועם בעיות בריאותיות ובוכה....וא אני נזכר בצבא וכועס!!!!!
אי-אפשר להביע את הכאב על האובדן, את הכעס על תחושת הבגידה של הממשלה, הצבא והמשטרה, על מה שהם עשו, תחושת הכעס על העם שעמד מנגד ושתק!
הכאב קשה מנשוא אני רק רוצה לראות את הבית שלי שוב באמת ולא בתמונות ויודע שזה לא יקרה, אני מפנטז על איך אנחנו חוזרים לגני טל ואני רואה את הבית שלי כולי מתרגש בדמיון שלי ואז אני נזכר בהריסות,חוזר למציאות מרגיש את הדמעות על הלחי ואת הלב שרוצה לצאת החוצה מרוב כאב. ואז אני שומע בחדשות שמתכננים עוד נסיגוץ ואני צועק, הלו?
? מה קורה איתכם אתם מתכננים עוד נסיגות? עוד לא טיפלתם בנו אנחנו עדיין גרים בבית מקרטון,רבע מהבית שהיה לנו ועוד משלמים עליו שכירות, מה איתנו?
אני שואל את עצמי הממשלה שידעה להתארגן כ"כ טוב לגרש אותנו ועשתה הכל כ"כ במדוייק שכחה אותנו?? ולצערי אני יודע את התשובה:כן! והלב כואב אנחנו עדיין בלי עבודה, עדיין בלי בית, מה יהיה גורלנו? זאת רק אלוקים יודע!
אני לא כותב כ"כ טוב ניסתי להעביר לכם קצת ממה שמרגיש מגורש מגוש קטיף אני מקווה שהצלחתי קצת, תבינו אנחנו עדיין חיים את זה מבחינתנו זה אל נגמר הצע לעולם לא יגליד, כולי תפילה שיגיע כבר משיח צדקנו ייבנה בית המקדש ואני... אני אוכל סוף סוף לחזור לגני טל שלי!
