חדשות ודיונים > ספריית הימין האמיתי

תקופת הראשונים

(1/1)

eran:
תקופת הראשונים:
בתולדות עם ישראל, ובמיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד, תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. בין הרבנים המרכזיים שפעלו בתקופת הראשונים בולטים הרי"ף, רש"י, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ועוד כמה עשרות רבנים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה והפיוט ועוד.
אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל מציינים את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון,אך לא מן הנמנע שיש חפיפה כלשהי בין אחרוני הגאונים וראשוני הראשונים. המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל, שהיוותה את מרכז היהדות בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב"מעשה ארבעת השבויים", סיפור המופיע ב"ספר הקבלה", חיבור היסטורי של רבי אברהם אבן דאוד, על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בבבל והובאו לספרד ולצפון אפריקה. הסיפור מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה מבבל מערבה. ביחס ליהדות אשכנז קובעים את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, מה שהיה למעשה ייסוד יהדות גרמניה.
היצירה בתקופת הראשונים התרכזה בשני מוקדים:
אשכנז (גרמניה) וצרפת. ספרד, לרבות צפון אפריקה.
בתווך בין המוקדים פעלה יהדות פרובנס. כמובן שהיו קהילות יהודיות רבות נוספות, למשל באיטליה, בבבל ובתימן, אולם עיקר היצירה התורנית שהשתמרה לדורות נוצרה במרכזים אלו.
בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז היו הבדלים רבים בדרכי החיים ובאופי היצירה. בספרד נשמר מבנה הקהילה שאפיין את יהדות בבל בתקופת הגאונים, של הנהגה תורנית מרכזית שעל פיה יישק דבר, ומקור כוחה וסמכותה מן התלמוד הבבלי שנלמד בישיבות. לעומת זאת באשכנז ובצרפת הייתה אוטונומיה רבה לקהילות והן נטו לשמר את מנהגיהן ואת מסורת האבות. העיסוק הלא-הלכתי בספרד נטה יותר לצד הפילוסופיה והקבלה, ואילו באשכנז נטה יותר לצד האגדה והמדרש.
חיי היהודים באירופה בתקופת הראשונים מתאפיינים במעברים תכופים מתקופות של שלווה יחסית לתקופות של רדיפות, פרעות וגירושים. המאה ה-11 הייתה נוחה יחסית ליהודים: בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) היה תור הזהב בעיצומו, ובגרמניה הלך והתבסס היישוב היהודי. אולם בסוף המאה בא מסע הצלב הראשון (1096), שבהיסטוריה של יהדות אשכנז מוכר יותר כפרעות תתנ"ו, ובעקבותיו עבר מרכז הכובד התורני לצרפת. במאה ה-12 התעשר מאוד לימוד התורה בצרפת, על רקע עושר מקביל בתרבות הכללית בצרפת. בספרד, לעומת זאת, סימנה המאה ה-12 את סופו של תור הזהב, עם התקדמות הכיבוש הנוצרי (רקונקיסטה). במאה ה-13הייתה תקופה נוספת של שלווה יחסית,אבל החלו גם סימנים של הרעת היחס אל היהודים: ויכוחים פומביים, בדרך כלל כפויים, בין מלומדים יהודים ונוצרים, ושרפת התלמוד במשפט פאריס. בספרד התאוששה היצירה היהודית ממאורעות הכיבוש הנוצרי ובדרך כלל נטו המלכים הנוצרים חסד ליהודים (למרות אירועים מקומיים כגון ויכוח ברצלונה).
במאה ה-14 החל המצב להידרדר, תחילה ובאשכנז ובצרפת ואחר כך בספרד. בצרפת היו בזה אחר זה סידרה של גירושים של יהודים מן המדינה, עד שבסוף המאה כבר לא נותרו יהודים בצרפת. חלקם ברחו צפונה לאשכנז, וסבלו גם שם רדיפות ופרעות. אחרים עקרו לספרד (מפורסם בהקשר זה מעברו של הרא"ש לטולדו ב-1305) והביאו למיזוג של מנהגי אשכנז ויצירתם בעולמם של יהודי ספרד. באמצע המאה הורע עוד מצבם של היהודים באשכנז בעקבות מגפת המוות השחור. לקראת סוף המאה התעצמה גם רדיפת היהודים בספרד, בעת גזירות קנ"א (1391), ובמהלך המאה ה-15 גבר כוחה של האינקוויזיציה עד שבא לשיאו בגירוש ספרד.
בתקופת הראשונים התעצב עולם ההלכה ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה באופן מסודר ונרחב. לצד ספרות שו"ת ענפה, שהמשיכה את מסורת השו"ת מימי הגאונים, החלו להיכתב ספרי הלכה שיטתיים המקיפים את כל עולם ההלכה המעשי, ובחלקם אף הבלתי-מעשי (כגון משנה תורה לרמב"ם, חיבור העוסק גם בהלכות הקרבנות ובית המקדש). בשלב מאוחר יותר החלו להיכתב גם מונוגרפיות, חיבורים הלכתיים שעסקו בנושא אחד והקיפו אותו מכל צדדיו (המונוגרפיה הראשונה היא כנראה ספר "תורת האדם" של הרמב"ן על הלכות אבלות).
גם בשטח הספרות ההלכתית ניכר הבדל בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. בעוד אצל יהדות ספרד התאפיינה ההלכה בצמידות לתלמוד הבבלי ולכללי פסיקה שנקבעו מתקופת הגאונים ואילך, הרי אצל יהדות אשכנז הושפעה פסיקת ההלכה במידה רבה מן המנהגים שרווחו בציבור וממסורת אבות.
כבר בתחילת תקופת הראשונים חיבר הרי"ף את ספר ההלכות שלו, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד של בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי. כמאה שנה אחריו כתב הרמב"ם את ספר משנה תורה, ובכך הציג לראשונה ספר פסקים סדור המקיף את כל עולם ההלכה, החל מדיני היום-יום ועד "הלכות יסודי התורה" ו"הלכות מלכים ומלחמותיהם". חידוש נוסף ב"משנה תורה" היה בכך שמובאים בו רק פסקי ההלכה הסופיים, ללא כל משא ומתן או ציון מקורות. הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, חיבר "השגות" על משנה תורה, והיה הראשון בספרות עמוסה של "נושאי כלים" שפירשו והרחיבו את משנה תורה.

בספרד המשיכה להיכתב ספרות הלכתית. את החיבורים החשובים כתבו הרמב"ן, הרא"ש והרשב"א. החלו להיכתב מונוגרפיות הלכתיות המקיפות נושא הלכתי אחד, כגון "תורת האדם" של הרמב"ן ו"תורת הבית" של הרשב"א. גם באשכנז נכתבה ספרות הלכתית, כגון כתביו של מהר"ם מרוטנבורג, "ספר יראים" של רבי אליעזר ממיץ, "אור זרוע" של רבי יצחק מוינה ואחרים.רבי יעקב בן הרא"ש חיבר את הספר "ארבעה טורים", שכלל גם את מנהגי האשכנזים וגם את מנהגי הספרדים, וקבע את חלוקת עולם ההלכה המעשי לארבעה תחומים:
אורח חיים - דיני היום-יום, השבתות והחגים; יורה דעה - דיני איסור והיתר; אבן העזר - דיני אישות; חושן משפט - דיני ממונות.
ספרות ההלכה של תקופת הראשונים נחתמה בכתביו של רבי יוסף קארו, שחיבר את "בית יוסף" כפירוש ל"ארבעה טורים" ואת שולחן ערוך כספר פסקים המתמצת את "בית יוסף", ומחולק אף הוא לארבעת חלקי ההלכה. הרמ"א הוסיף הגהות לשולחן ערוך ובהן הפסקים והמנהגים שנהגו באשכנז, על פי הספרות שנכתבה מאז הטור, כגון כתבי מהרי"ל ורבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".
במקביל לספרות ההלכתית נכתבה בתקופת הראשונים ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. כבר אחרוני הגאונים החלו בכתיבת פירושים, ובמעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל. גם פירושו של הרי"ף, שהוזכר לעיל, נכתב באותה תקופה.
באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל פירושו של רבנו גרשום מאור הגולה. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירושו של רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.
נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם ר"י הזקן, ר"ש משנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה.
במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים, ר"י מיגש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, וכמובן הרי"ף, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. הרמב"ן כתב את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.
קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.
בפרשנות לתורה רש"י כתב את הפירוש היסודי, המשלב פשט עם מדרשים ומעט דקדוק. נכדו של רש"י, רשב"ם, הדגיש עוד יותר את חשיבותו של העיסוק בפשט לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". בספרד כתב רבי אברהם אבן עזרא פירוש לפי דרכו, והרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. פירושים נוספים הם פירושיהם של רבי יוסף קרא, רבי יוסף בכור שור, רבי עובדיה ספורנו, החזקוני רבי יעקב בן אשר בעל הטורים, רבנו בחיי בן אשר, רבי יצחק אברבנאל, רד"ק, רלב"ג ועוד.
החיבורים הידועים בתחום "ההגות היהודית" זה הם הכוזרי של רבי יהודה הלוי, מורה נבוכים ושאר ספרי הרמב"ם, וכן חיבורי הרמב"ן, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו ועוד.
פיוטים נכתבו בעם ישראל עוד מימי התלמוד, אך עולם הפיוט והשירה התפתח במאות אלו, בעיקר בספרד.
המשוררים הגדולים של יהודי ספרד ידועים שמותיהם של רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ואחרים.
מפעל נוסף שפעל בתקופה זו היה מפעל התרגום. חיבורי חכמי ספרד הלא-הלכתיים נכתבו ערבית יהודית, ותורגמו עוד בתקופת הראשונים לעברית. את מפעל התרגום הובילה משפחת המתרגמים הידועה אבן תיבון.

בכבוד עז77 עוד מאמר לספריה.

כהנא צדק!:
תודה על המידע הנפלא הזה!!!
אני מקווה שתמשיך לכתוב לנו פה!

תפריט

[0] אינדקס הודעות

עבור לתצוגת גירסה מלאה