מנהיגות יהודית - עדכון שבועי - א' אדר א' תשס"ח

[דוקא_כך]

http://he.manhigut.org/content/blogcategory/58/130

חברים יקרים – ה' עמכם!



בסופו של דבר – זה הכל בשביל המקדש. אומנם מיד אחר מתן תורה אנו מקבלים את פרשת משפטים, עם כל הדינים "הארציים" הללו שבין אדם לחברו, כל מיני משפטים בסיסיים שכאלו. אבל בפרספקטיבה כוללת יותר – פרשת משפטים נראית כמו מן הכרח. כלומר יצאנו מעבדות לחירות וקיבלנו את התורה והנה הפרשיות הבאות כבר מלמדות אותנו כיצד להתקדם עוד ולהגשים את הייעוד הגדול- המלכת ה' בעולם במשכנו הקבוע, נישא מעל ראש כל ההרים בירושלים. אבל "מה לעשות" צריך קודם "להוריד מהשולחן" כמה עניינים טכניים כמו שור מועד, אש שהתפשטה לשדה חברו - כל מני עניינים קטנוניים שכאלה – אז עשינו 'פאוזה' עם פרשת משפטים ועכשיו אנו חוזרים לטפס. האמת היא כמובן שתיקון עולם מתחיל כמובן בבניין אומה שמתנהלת על פי הסטנדרט הגבוה של ה"משפטים" הללו – כלומר בלי 'משפטים' אין מה לדבר על 'תרומה' ו 'תצווה' – ובכל זאת הכל בסופו של דבר זורם לשם – למקדש.

יש מי ששכח זאת.

רובנו בעצם. כמה מאיתנו היו נותנים לטרקטוריסט של הוואקף לחרוש להם את בית הכנסת השכונתי? זה לא משנה אם אתה חרדי או סרוג, מקפיד יותר או פחות, וגם אם אתה "סתם" יהודי מסורתי - פגיעה בפרשת 'משפטים' שלך – בתורת היום יום - המיוצגת על ידי בית הכנסת –  היתה מוציאה אותך משלוותך הישר לרחוב. אבל הר ציון שכשדה נחרש?  - מסתבר שהפגיעה ב 'תרומה' 'תצווה' – לא עושה לנו את זה...

בשבתות הללו כדאי שנזכור כי אומנם - בלי 'משפטים' אין מה לדבר על 'תרומה' ו 'תצווה', או אם תרצו – בלי מדינה אין מקדש, אבל חשוב לזכור שגם ההיפך הוא לגמרי לגמרי נכון. אם חשבת להקים מדינה ולשכוח מהחזון היהודי של תיקון עולם במלכות ש-די, אז גם מדינה ארצית לא תהיה לך. בלי 'תרומה' 'תצווה' גם 'משפטים' לא תהיה.

מתי ביקרתם בהר הבית לאחרונה?

שבת שלום
משה פייגלין


אני אחראי



משהו מוזר קרה למושג האחריות בישראל. כשמנהיג ישראלי אומר "האחריות למה שקרה כולה שלי", הוא מצפה לזכות בהילת המנהיג האחראי אבל בלי תג המחיר הצמוד אליה. ייתכן שזה מתחיל אצלנו באתוס הביטחוני שפיתחנו כאן מאז הפלמ"ח. מאז העלייה השנייה ניסו הישראלים החדשים לפתח תרבות הנשענת על העתיד במקום על העבר. ראשי העלייה הזו עוד ניזונו מתרבות ישראל סבא למרות שבעטו בה. מן הדור הצעיר שכבר נולד "על חוף ירדן", ציפו כי יצא מרחם אמו ויישאב מאדמת המולדת תרבות ילידית חדשה ומנוערת משיירי הגלותיות. יש שמתחו את הגישה הזו אל רעיון הכנעניות. שיאה של ציפייה זו התבטא בסגידה לדור החדש היודע להחזיק רובה ולהילחם כמו גוי בריא. שירי הפלמ"ח, ובהמשך הלהקות הצבאיות וכל עבודת אלילי השרירים יפי הבלורית והתואר היו חלק מהגשמת הציפייה הזאת. כל בן קיבוץ שהסתער בגבורה וכבש את היעד – הוכיח את הצלחת הניסוי. הנה הנה  יצרנו כאן גזע חדש על הריסות העם היהודי.


האתוס והביטחון



באומץ, בהתמדה, ותוך הקרבה עצמית קשה, מראה חוקר מלחמות ישראל – ד"ר אורי מילשטיין, כי תרבות הביטחון שנוצרה בישראל יצרה מערכת ביטחון כושלת ומנוונת, שאינה מסוגלת להפיק לקחים ואינה מסוגלת לספק לדרג המדיני את הגיבוי הצבאי הנדרש. הסיבה המרכזית לכישלון הקולוסאלי של מערכת הביטחון הישראלית נובעת מן האתוס. כלומר – זה לא משנה מה בדיוק היתה היכולת שלך בשעת המבחן – מה שמשנה זו העובדה שאתה משרת את האתוס. אם אתה מח"ט ישראלי צעיר בדרגות קצונה עם גינונים  נונשלנטים, מרכיב משקפי שמש ומקרין שליטה במצב – אתה מבסס את הרעיון הישראלי החדש, וכל מחדליך יודחקו. זה בכלל לא משנה מה עשית בצבא, משנה הרבה יותר לאיזה דרגה ולאיזה יחידה הגעת. אם היית קיבוצניק, התקבלת לסיירת מטכ"ל. ואם היית בסיירת מטכ"ל אז אתה שייך לגזע הישראלי החדש, שהחברה כולה חייבת לסגוד לו ומתוכו להצמיח את הנהגתה. אתה יכול להיכשל שוב ושוב -  אתה יכול לברוח משדה הקרב ולהתחמק מכל מגע עם האויב- כמו יצחק רבין. אתה יכול, כמו אהוד ברק, להעלם עם גדוד שלם ביום כיפור, לברוח מאחריותך לקרב סולטן יעקוב בשלום הגליל, להתעלם ממדחת יוסוף הגוסס בקבר יוסף, להפקיר את הצד"לניקים, להכניס את חדרה לטווח החיזבאללה, לברוח מצאלים ועוד ועוד – הכל ייסלח לך אם באת מהמקום הנכון, שרת ביחידה הנכונה, ואתה משרת את האתוס הנכון. אפילו וינוגרד לא יעלה על הדעת לשאול – מי היה האיש שבכלל הכניס אותנו לטווח הטילים. הרי כבר ישבנו בכל אותם מקומות שניסינו לכבוש במלחמה הזאת, ללא הצלחה.


ומה כל זה שייך לנטילת האחריות של אהוד אולמרט?



האתוס הישראלי החדש נשען בראש וראשונה על הביטחון. דרך אתוס הביטחון נוצרה כאן תרבות מעוותת המודדת בעלי תפקידים – לא באופן שבו הם ממלאים את תפקידם אלא דרך התפקיד אליו הגיעו. מי שהעביר את התרבות הקלוקלת הזו מן השדה הצבאי אל השדה המדיני (בצורה הבולטת ביותר) היה יצחק רבין בהסכמי אוסלו. רבין ("אני אחראי!"  - זה ממש לא התחיל עם אולמרט...)התעקש להיות גם שר הביטחון (ברק החרה - החזיק אחריו), ולצורך מימוש המפולת הערכית של אוסלו הוא גייס את אתוס הביטחון. בתחילה סירבו קציני הצבא לתת לרבין את אתוס הביטחון הנדרש לתהליך הזוי הנוגד כל הגיון צבאי ובטחוני. אולם כמו בכל מערכת – נימצא לבסוף אותו קצין יפה בלורית מאותו גזע אדונים שצמח לנו באותן משפחות נכונות, בקיבוצים הנכונים ובסיירות הנכונות. נמצא הקצין שהיה מוכן להצטרף לניהול המשא המתן ולהכניס את הבגידה הגדולה בארץ ישראל ובערכי הציונות הישנה אל מעטפת אתוס הביטחון. שמו היה עוזי דיין. (הוא כמובן רק אב טיפוס, לא שכחנו את אמנון ליפקין שחק, ואת אורן שחור ........)


החולים מתים כל הזמן – אבל אסור להפסיק את הניתוח



אוסלו אינו נפסק לרגע. שוב ושוב הוא מתפוצץ לכולנו בפרצוף ואנו איננו מבינים כיצד זה איש אינו נוטל אחריות. הרי אמרנו לכם!?! חמור מזה – מי שאחראי לאוסלו רק מתקדם כל הזמן, הוא הופך לראש ממשלה, לנשיא, לאתרוג. הוא מתקדם בתקשורת , באקדמיה, בכל מני מכונים (ישראליים) הזויים לדמוקרטיה ובמרכזי שלום למיניהם.  כל מושג האחריות הוא מושג בלתי אפשרי במציאות הקפקאית שנוצרה כאן. תארו לכם שאולמרט יגיד את כל האמת – " רציתי להיכנס לפנתיאון גזע האדונים הישראלי ולשם כך הייתי צריך להיפטר מארץ התנ"ך ומהמתנחלים שמתעקשים להראות יהדות תוססת ומחוברת להיסטוריה – מתעקשים להיות ההיפך מהמיתוס (למרות שבתחילה ניסו להיות גם וגם. מין פלמחני"ק דוס שכזה – וכך נוצרה מועצת יש"ע, אבל זה כבר סיפור אחר). לכן יצאתי למלחמה – כדי לתת תנופה להתכנסות, אבל התברר שכל תיאוריית הישראלי החדש התפוצצה לנו בפרצוף ולכן אני לוקח אחריות ומתפטר" – הרי תהיה זו מפולת אדירה של כל בניין הקלפים בן מאה השנים שייצרנו כאן – איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו, כל השמאל מתגייס, כל התקשורת מתגייסת – ואולי בלי להבין זאת – גם ועדת וינוגרד (שלא שאלה 'למה' אלא רק 'איך') מתגייסת – הכל כדי לשמור על אולמרט.

עכשיו יכול אולמרט להישען על כיסאו המרווח ו – לקחת אחריות...