היי דווקא כך, שאלה יפה שאלת:
הנה מרן ר' יוסף קארו פוסק בשו"ע סימן קמד' סעיף ד': "עון גדול הוא לבזות תלמידי חכמים או לשנאותן. לא חרבה ירושלים, עד שבזו בה תלמידי חכמים, שנאמר, ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, כלומר, בוזים מלמדי דבריו. וכן זה שאמרה תורה, ואם בחקתי תמאסו, מלמדי חקותי תמאסו. וכל המבזה את החכמים, אין לו חלק לעולם הבא, והוא בכלל כי דבר ה' בזה..." ע"ש.
ומרן ר' יוסף קארו פוסק בשו"ע סימן קסג' סעיף יד': המבזה תלמיד־חכם, צריכים בית־דין לנדותו ברבים, אם באו עדים על כך. ואפילו לא חירפוֹ רק בדיבור, ואפילו שלא בפניו. ואינם מתירים לו, עד שיפייסנו. ומן הדין היה לקנסו גם־כן שישלם לַתַּלמיד־חכם ליטרא של־זהב, אבל אין נוהגים כן, אך יקנסוהו כראות עיניהם, לפי המבייש והמתבייש .ויש רשות לתלמיד־חכם עצמו לנדות את עם־הארץ שביזה אותו, ואינו צריך עדים ולא התראה. וכן הוא המנהג בקהילותינו, ומדת חסידות שימחול על כבודו ויסלח לו. אך אם ביזהו בפרהסיא, אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל, נענש, שזהו בזיון התורה. אלא חייב לנקום ולנטור הדבר כנחש עד שיבקש הלה מחילה. ותלמיד־חכם לעניינים אלו, נחשב מי שהוא יגע בתורה וראוי להורות, ובני אדם מכבדים אותו מחמת תורתו, מהדרים אותו ועומדים מפניו. ע"ש.
ואמרו חז"ל במסכת שבת דף קיט' עמ' ב': "כל המבזה ת"ח אין לו רפואה למכתו. ואמר ר' יהודה – לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים.
בא וראה כמה גדול כוחם של צדיקים ובעלי תורה לפני הקב"ה, שתובע כבודם יותר מכבודו שלו, מניין? סנחריב שחירף כלפי מעלה, הקב"ה לא תבע עלבונו, עד שהושיט ידו על חזקיהו. וירבעם שהיה עובד עבודה זרה – לא תבע ממנו עלבונו. כיון שהושיט ידו על עידו הנביא עליו השלום, כתוב – "ותיבש ידו". ע"כ, ע"ש.
ואמרו חכמים במסכת אבות אבות משנה י': "... והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה, שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף וכל דבריהם כגחלי אש". ע"ש...
רבנו יונה מגרונדי, כותב בספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג ד"ה קמד:...והמבזה תלמידי חכמים, והמבזה את המועדות, כי אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא...
דווקא כך אני עוד קיצרתי, יש עוד הרבה מה להאריך בנושא, אינני רוצה לחזור על מה שכתב נץ כנגד אב בית דין דיין אלוקי קדוש (תעיין בהערותיו), ומנהיג תורני בישראל בפרט, וביה"ד הרבני הגדול לעירורים בכלל שישב (והאלוקים איתו, שנאמר: "אלוקים ניצב בעדת אל - זהו בית הדין הרבני") וכתב פס"ד בהיקף של 49 עמ' עם הוכחות משפטיות/תורניות/וראיתיות שהרב דורקמן זייף מסמכים ורימה וניסה להרבות גוים בישראל ולקיים הפסוק: "באו גוים נחלתך טימאו את היכל קודשך" רחמנא ליצלן ... בכל אופן אתה רואה שהקב"ה מוחל על כבודו ואינו מוחל על כבוד ת"ח, אז כמו שאתה מגן על כבודו של האלוקים בורא עולם היה רוצה שתגן על כבודם של חכמי ישראל שהם מפרסמים אלקותו יתברך בעולם...
לגוף הערותיו - ובכן, דנו בנושא של חב"ד והבאתי לו את דברי מרן הגר"ע יוסף שליט"א, ודברי הרב שך זצ"ל, ועוד הבאתי לו עדות שראיתי במו עיני שהרי הייתי בקראון הייטס לפני חודש, והוא טוען שסבא שלו אומר אחרת - אתה תשפוט!
לגבי לימודי השקפה - אמרתי לו מציאות שבכל עולם הישבות ספרדי/חסידי/וליטאי לא מכניסים את ספרי ההשקפה של הרב קוק זצ"ל, והוא חולק על כל עולם הישבות בעושם כך - אתה תשפוט!
וכמו ילד קטן שלא יודע להתווכח ברמה אינטלקטואלית הוא אמר שאני מכת האמיש, ותלמיד של גבלס, צר-מוחי, ויסודני, וביזה ת"ח...
והדבר שהכי עיצבן אותי ואיפלו לא הגבתי עליו, זאת העובדה שהוא במחי יד ביטל גמרא שלמה ודין שלשת השבועות חוצפן ועז פנים, בספר תחומין בכרך י' עמ' 34 שם ישנו מאמר של הגר"ע יוסף ושם בסעיף ז' הוא מתייחס גם לענין ג' השבועות וז"ל (ההדגשות שלי): "מצות יישוב א"י בזה"ז והאיסור שלא להתגרות באוה"ע- עתה נבוא לברר עצם הנידון במצות ישוב ארץ ישראל בזמננו, לאור דברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוה ד), שכתב להשיג על הרמב"ם, שלא מנה מצות עשה שנצטוינו לרשת את הארץ, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה", והיינו שלא נעזבה ביד זולתנו או לשממה, וחז"ל קראוה מלחמת מצוה (סוטה מד), ע"כ. נמצא שהמלחמה למען כיבוש ארץ ישראל, ולמען תשאר בחזקתנו ולא נעזבה לזולתנו, היא מלחמת מצוה. ואם כן לכאורה אין מקום לחוש בזה לפיקוח נפש. וכמו שמצינו למנחת חינוך (מצוה תכה), שהעיר על מה שכתב בספר החינוך שם, שמצוה להרוג שבעה עממים ולהשמידם, שנאמר "לא תחיה כל נשמה, כי החרם תחרימם וכו'", ומי שבא לידו אחד משבעת עממים, והיה יכול להורגו "מבלי שיסתכן בדבר", ועבר ולא הרגו, ביטל מצוות עשה של "כי החרם תחרימם", מלבד שעבר על לא תעשה שנאמר "לא תחיה כל נשמה". וכתב על זה המנחת חינוך: וצ"ע, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו, דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה. א"כ דחויה סכנה במקום הזה, ומצוה להרוג אותו, אף שיסתכן. וצ"ע. וכן כתב עוד המנחת חינוך במצוה תרד. והסכים לדבריו בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורא בתרא סי' קכו), ע"ש. ואם כן הוא הדין כאן, שלדעת הרמב"ן מצות כיבוש הארץ והחזקתה מתקיימת על ידי מלחמה, אין לחוש בזה לסכנת נפשות הנגרמת על ידי המלחמה. אולם הנה הגאון רבי יצחק די ליאון, בספר מגילת אסתר שם, כתב ליישב דעת הרמב"ם, שהשמיט מצוה זו, לפי שסובר שאין מצות כיבוש ארץ ישראל נוהגת אלא בימי יהושע ודוד, ובכל זמן שלא גלו מעל אדמתם. אבל לאחר שגלו ישראל מעל אדמתם, אין מצוה זו נוהגת לדורות, אלא עד עת בוא המשיח לישראל. כי אדרבה אמרו חז"ל בסוף כתובות (קיא,א) "השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו" שלא יעלו בחומה (פירש רש"י, שלא יעלו ביחד ביד חזקה), ושלא ימרדו באומות העולם, ושלא ידחקו את הקץ. וזו לשון הרשב"ש בתשובה (סי' ב): והנה אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצווה גדולה היא בכל עת ובכל זמן. ואדוני זקני -43- הרמב"ן מנאה מכלל מצוות עשה, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה". וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע. אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה. אבל היא נמנעת בכלל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיא,א) שהיא מכלל שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה. צא וראה מה אירע לבני אפרים, שמיהרו את הקץ לפני פקוד ה' את עמו ביציאת מצרים. ועיין עוד בשו"ת הריב"ש (סי' קא), שגם הוא הזכיר השבועות הנ"ל, שלא יעלו בחומה נגד רצון אומות העולם ע"ש. גם הכנסת הגדולה (יו"ד רלט,לג) כתב: הנשבע שלא לדור בארץ ישראל נראה לי, שהשבועה חלה עליו. ואין זה בכלל הנשבע לבטל מצוה של תורה, שאין שבועתו חלה, כיון שאין מצות יישוב ארץ ישראל מפורשת בתורה, ואינה אלא מצוה מדרבנן. וכן מצאתי להגאון מהר"א חסון בתשובה כתיבת יד שכתב כן. וכן מצאתי עוד להגאון רבי דוד בן נחמיאס בתשובת כתיבת יד, והסכים דלא הויא אלא מצוה דרבנן. והוכיח כן ממה שלא מנאה הרמב"ם במנין המצוות. לפיכך כל ספק שיסתפקו בה אזלינן בה לקולא. אמנם ראיתי להמבי"ט בתשובה, שכתב שאין שבועה חלה עליו. והיה הדבר תמוה בעיני, עד שמצאתי להרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שמנאה במנין המצוות, ושלא כדעת הרמב"ם. ונראה שעליו סמך המבי"ט בתשובתו הנ"ל. ומכל מקום תימה בעיני, שעזב סברת הרמב"ם ונתלה בדעת הרמב"ן, ומה גם שלא הזכיר דעת הרמב"ם כלל ועיקר. ובתשובת הרדב"ז (ח"ב סי' קטו) מתבאר, ששבועה חלה עליו, וכדעת הרמב"ם. והנה הרמב"ן עצמו בפרשת מסעי, על הפסוק "וירשתם אותה וישבתם בה", אחר שכתב שהיא מצות עשה מן התורה, סיים, שרש"י פירש שאין המקרא הזה אלא הבטחה בלבד. ומכל מקום סיים, שנראה לו עיקר, שהפסוק בא למצות עשה של כיבוש הארץ ויישובה, ע"ש. והגאון רבי חיים בן עטר, בספר אור החיים שם, כתב, שפשוטו של מקרא כפירוש רש"י, ושלא כפירוש הרמב"ן, ע"ש. ואם כן לא נפלאת ולא רחוקה היא שיטתו של הרמב"ם, שנראה שסובר כפירוש רש"י. ועל כל פנים כבר הבאנו דברי הרשב"ש, שאף זקנו הרמב"ן מודה בגלות החל הזה שאין להסתכן לכבוש את הארץ, ואדרבה, יש איסור בדבר שלא יעלו בחומה. וכן כתב בשו"ת חבלים בנעימים (סוף ח"ה סי' מה), שגם לדעת הרמב"ן הרי השביע הקב"ה את ישראל שלא יסכנו את נפשם לעלות בחומה. ומשום דהוה אמינא, שמכיון שמצות יישוב ארץ ישראל מצוה גדולה היא ושקולה ככל המצוות, יבואו למסור נפשם עליה, קא משמע לן על ידי השבועה הנ"ל שיזהרו שלא יסכנו נפשם, ע"ש. וכן כתב הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בספר דברי סופרים אות יד, שנראה לו עיקר כדעת המגילת אסתר, שאין כיום מצות עשה ביישוב ארץ ישראל, אלא רק בזמן בית המקדש, ע"ש. וכן הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בשו"ת בית הלוי (ח"ב סוף סי' נ) מסכים הולך לדברי המגילת אסתר הנ"ל, ע"ש. ועיין עוד בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תנד אות נב והלאה), ובשו"ת דברי יששכר (סי' קמט). ולפי זה נמצינו למדים, שגם להרמב"ן אין שום מצוה בזמננו לצאת למלחמה ולהיכנס בסכנת נפשות כדי להגן על החזקת השטחים הכבושים על ידינו בניגוד לדעת אומות העולם.ומה גם שאין לנו מלך וסנהדרין ואורים ותומים הנדרשים לכך, כמו שכתב הרמב"ן עצמו בספר המצוות (בהשגות במל"ת יז), שמצוה מוטלת על המלך והסנהדרין, כשמוציאים למלחמת הרשות או -44- למלחמת מצוה, לשאול באורים ותומים, ועל פיהם יתנהגו. וכמו שנאמר "ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה'". וכמבואר בברכות (ג,ב) שכאשר היה דוד מצוה אותם, לכו ופשטו בגדוד, היו שואלים באורים ותומים וכו'. והיא באמת מצוה לדורות, ולא עצה בלבד, כדמוכח בסנהדרין (טז,א) דאמרינן, "ודילמא לסנהדרין הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים", ונשאר כן במסקנא. וכן הסכים במגילת אסתר שם, שמצוה לדורות היא, ויש לנו להביאה במנין המצוות, ע"ש. ואם כן, כשבידינו להחזיר שטחים, ולמנוע סכנת מלחמה של האויבים, חייבים לעשות כן משום פיקוח נפש (ועיין להגאון הנצי"ב בספר מרומי שדה עירובין מה,א ודו"ק). ועוד יש מקום לומר, שאפילו אם תמצא לומר שלדעת הרמב"ן כיבוש ארץ ישראל והחזקתה נוהגת אף בזמן-הזה, ומצות עשה מן התורה היא, מכל מקום בכיבוש שלנו, שאין לנו שליטה מלאה על כל הנעשה בשטחים, לא נחשב לכיבוש גמור שציותה עליו התורה. וכמו שכתב כיוצא בזה הגאון מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו (יו"ד סי' סו), שעיקר המצוה אליבא דהרמב"ן אינה אלא כשהירושה והישיבה היא כאדם העושה בתוך שלו. וזוהי המצוה בכיבוש ארץ ישראל, שתהיה תחת חזקתנו וירושתנו, ולא על ביאה ריקנית של עתה, ע"ש. והרי בכיבוש שלנו היום אין בידינו לגרש את הערבים תושבי השטחים ביהודה שומרון ועזה, והם יושבים ישיבת קבע בחצריהם ובטירותם. ואפילו את האומות העובדות עבודה זרה אין בידינו להזיזם זיז כל שהוא ממקומם, בניגוד למה שציותה התורה "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". ואפילו הכנסיות של עבודה זרה שלהם על עמדם יעמודו, ומוגנות על ידי השלטונות, ואין פוצה פה. וכל זה מיראת אומות העולם. וברור שאין זה בכלל מצות כיבוש, שעליו ציותה התורה לפי דברי הרמב"ן. ולכן אין עלינו להסתכן על החזקת שטחים אלה. ובפרט יש לציין, שבזמן האחרון הדרכים ביהודה ושומרון ועזה הן בחזקת סכנה, ואין לנו עליהם אלא שלטון צבאי בלבד, בלא שום אפשרות אפילו לעבור בתוכם בביטחה, וכל שכן להתיישב בתוכם. ובודאי שזה אינו בכלל מצות הכיבוש, כאדם העושה בתוך שלו, שעליו דיבר הרמב"ן. והאם יעלה על הדעת שחייבים להפעיל את הצבא שלנו לגרש בכח הנשק וביד חזקה את כל הגוים השוכנים בקרבנו בירושלים, חברון, שכם ועזה וסביבותיהם אל מחוץ לגבולות ארצנו, ולשכן במקומם מבני עמנו, כדי לקיים מצות וירשתם אותה וישבתם בה? וראה בכתבי הרמב"ן (מהדורת הרב חיים דוב שעוועל, עמוד תקטו, בפירושו לשיר השירים) שכתב: לעתיד לבוא יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים, ושמו להם ראש אחד, הוא משיח בן דוד, אשר היה עמהם בגלות,. 7 וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל, כדכתיב "והביאו את כל אחיכם מכל הגויים". והמלכות ההיא תהיה נמשכת, ואינה פוסקת לעולם. וזהו שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. הרי שגם הרמב"ן מסכים, שאפילו משיח בן דוד בתחלת התגלותו יבוא אך ורק ברשיון האומות, בלי לעלות בחומה, ובלי להתגרות באומות. ולא אכחד כי המהר"ח ויטל בהקדמת עץ חיים כתב, שזמן השבועה שלא לעורר הגאולה עד שתחפץ, הוא עד אלף שנה, וכמ"ש בספר הזוהר פרשת וירא וכו'. וע"ע למרן החיד"א בשם הגדולים (ח"א סי' ריט ערך רבנו אלעזר בעל הרוקח). אולם מ"מ מסתימות דברי הש"ס נראה, שהשבועה שלא ידחקו את הקץ ושלא למרוד באומות העולם, היא לעולם, עד ביאת המשיח. וכן מוכח להדיא מתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק השבעתי אתכם וכו'. וכן מוכח מדברי הרמב"ם באגרת תימן, ומדברי הרשב"ש בתשובה הנ"ל, וכן מדברי הריב"ש. וע"ע ביפה תאר על המדרש רבה ויקרא (פרשה יט סימן ו). וראה עוד למהר"א גאלאנטי בספר זכות אבות, פ"ק דאבות על המשנה ואל תתודע לרשות. וראיתי שכבר האריך מאד בזה בספר ויואל משה על דברי המהרח"ו והחיד"א הנ"ל (מעמוד פה והלאה), ומשם בארה, ואכמ"ל. ודו"ק כי קצרתי". ע"כ.
שתבין ועוד מרן הגר"ע יוסף שליט"א נחשב לרב יחסית ציוני בעולם התורה ועדיין הוא אינו מבטל גמרא מפורשת, וכמו שהוא אמר לעיתון מעריב, 6 בדצמבר 1992
לאחר שהחרדים הואשמו באנטי-ציונות: "אלה סתם באו לנגח. מה זה אנטי-ציוני? זה הבל הבלים זה מושג שהם בדו מלבם. אני הרי שימשתי עשר שנים רב ראשי - תפקיד ממלכתי בכיר במדינה. במה אנו לא ציונים? אנו מתפללים על ציון, על ירושלים ועל תושביה, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידהן. מה זה ציונים? לפי המושגים שלנו, ציוני הוא אדם האוהב את ציון ומיישם את המצווה של יישוב הארץ. תמיד אני מטיף בחו"ל לעלייה, במה הם יותר ציונים מאיתנו?"
עכשיו נץ יכול להגיד לי שהוא חולק על זה, אבל לבוא במחי יד ולבטל גמרא מפורשת ולכל האי פוסקים וענקי עולם - בוודאי לא לכבוד ייחשב לו...
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" - אהוב את מלאכת המצווה של הרבנות, ושנא את השררה והכבוד של הרבנות (ספר ענף עץ אבות על המשנה)...
"יפה תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" - מסכים איתך וכך נפסק בשו"ע גם בסימן קנו' סעיף א', אולם עיין "באור הלכה" על המקום שפוסק שזה נאמר על כלל העולם אבל ימצאו איזה יחידים שיהיה עיסקם אך ורק בתורה והקב"ה ימציא להם פרנסתם. וכמו שאומר התנא באבות משנה אחת אח"כ: "כל המקבל על עצמו עול תורה, מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". וע"ש.
ויש עוד הרבה מה להאריך, ודקדק ומצא קושטא כי קיצרתי.
באהבת ישראל ערן.
נ.ב - מי שלא מוחה בעוון ביזוי ת"ח נתפס בעוון, ואינני רוצה חלילה להיתפס בעוון כה חמור כמו שראית לעיל...