ישר כח לפייגלין.
אגדת הסיוע האמריקאי
(מתוך הספר – 'מלחמת החלומות')
ג' בסיוון תשס"א
25 במאי 01'
"אבל מה תעשו עם הלחץ האמריקאי? מה תעשו כשיפסיקו לכם את התקציבים? מה תעשו כשישלחו אליכם מפציצים של נאט"ו כמו שעשו בבוסניה? מה תעשו מול כל העולם? מה תעשו?"
בכל פעם שעולה ניסיון להציב אלטרנטיבה למחשבה הישראלית הרגילה, בכל פעם שמנסה מאן דהוא להציע גישה שונה מהמסלול השמאלני המקובל מוּצא מארסנל הטיעונים הנשק המכריע: "האמריקאים לא יתנו...".
אחרי הטיעון הזה אי אפשר להמשיך בוויכוח, משום שהנחת המוצא היא שהאמריקאים הם מעצמה אדירה, אנו קטנטנים ותלויים בהם לחלוטין, וממילא איננו יכולים ליישם מדיניות שלא תהיה מקובלת עליהם.
ואכן, לכאורה כך הם פני הדברים – אין כל השוואה בין כוחם הצבאי והכלכלי של מעגלי האויבים הסובבים אותנו כשהם נתמכים על ידי ארה"ב, לבין יכולתנו שלנו.
הבה נבחן לרגע את האספקט הכלכלי/צבאי.
טענת היסוד היא שללא הסיוע האמריקאי ישראל לא תוכל להתקיים. אבל בחינת המספרים ובחינת ההיסטוריה של הסיוע האמריקאי מראה את ההפך הגמור.
ה'סיוע' האמריקאי, על צורותיו השונות, עומד כיום על כ-3.5% (כן, זה הכול – 3.5%!) מתקציבה של מדינת ישראל*.
מתוך נתח זה כמחצית הסיוע הוא סיוע צבאי. במקביל מחמשת ארה"ב בנשק המודרני ביותר את הצבא הערבי הגדול והמאיים ביותר על מדינת ישראל, את צבא מצרים. לצבא המצרי אין שום אויב בגבולותיה השונים מלבד ישראל. סודאן ולוב אינן מסכנות את מצרים בכל רמה שהיא, וברור שכל הצבא האדיר שבונה מצרים מכוּון אך ורק נגד ישראל. **
*הגירוש מגוש קטיף עלה בערך פי עשרה מן הסיוע האמריקני השנתי...
** המזה"ת הוא לקוח הנשק העיקרי של תעשיית הנשק האמריקנית. רק ששית מהאספקה הצבאית של "ידידתנו הגדולה", מגיעה לישראל. כל השאר מגיע לערב הסעודית, מצריים, ירדן – ואפילו תימן...
איך נסתדר בלי ה"סיוע" האמריקני
(המשך מתוך המאמר "אגדת הסיוע האמריקני")
אין ספק, שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש היה כדאי לישראל לוותר במקביל על ה'סיוע' הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין, חוץ מתעשיית הנשק האמריקאית. ארה"ב הייתה חוסכת מיליארדי דולרים שהיא שופכת על שני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת, לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה, ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקאי, דאגה ארה"ב להופעתם של מיליוני אקדחים משוכללים במצרים במערכה הראשונה. סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השנייה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של 'סיוע' כביכול.*
מכל מקום, ברור, אם כן, שהדבר הזה, הקרוי 'סיוע אמריקאי', מצטמצם לכל היותר לחלק האזרחי שבו. במסגרת קצרה זו לא נדון מדוע גם הסיוע האזרחי אינו אלא פיקציה, אולם ברור שמדינת ישראל, עם תל"ג של מדינה מודרנית, יכולה בקלות רבה להסתדר היטב תוך כדי ויתור על סיוע בהיקף של כאחוז וחצי מתקציבה, סיוע שבגינו היא מוותרת למעשה על עצמאותה.
בדיקה מעניינת לא פחות היא בדיקת ההיסטוריה של ה'סיוע' האמריקאי.
לא תמיד הייתה ישראל מעצמה כלכלית וצבאית במזרח התיכון. מאז הקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים, הייתה כלכלת ישראל תלויה על בלימה. גם מבחינה צבאית היה מצבה של ישראל בכי רע. צה"ל נפרס אז בגבולות בלתי אפשריים. ארה"ב הטילה אמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. צבאות ערב התחמשו אז בנשק סובייטי בלבד, ומשמעות האמברגו האמריקאי הייתה למעשה גזר דין מוות על ישראל מצד ארה"ב. היה נראה שימיה של ישראל ספורים. הבדיחה העצובה באותם ימים ביקשה מהישראלי האחרון בנמל התעופה לוד – לכבות את האור...
באותם ימים קשים לא קיבלה ישראל ולוּ כדור רובה אחד מן האמריקאים, ולא סנט שחוק אחד של סיוע.
מתי החל ה'סיוע' האמריקאי לזרום לישראל? אחרי ה'תוקפנות' הישראלית ב-67', שהביאה לכיבוש סיני, יהודה, שומרון, והגולן, ואחרי הפריחה הכלכלית שבאה בעקבות המלחמה. אז, כשהתברר שישראל חזקה מכל שכנותיה, החל לזרום לארץ ה'סיוע' האמריקאי.
מוזר, לא? הרי ארה"ב לוחצת על ישראל להסגיר יישובים לאויב ולהסתלק משטחי ארץ ישראל שכבשה. מדוע היא מתחילה 'לסייע' לישראל רק כשזו עושה בדיוק את מה שארה"ב מתנגדת אליו?
השאלה הזאת מחריפה שבעתיים כשממשיכים לבדוק את גרף הסיוע האמריקאי לאורך שנות קיומה של ישראל. מתברר שהסיוע, שהתחיל, כאמור, רק לאחר מלחמת ששת הימים, הלך ותפח והגיע לשיאו בתחילת שנות השמונים. אז, בנקודת זמן מסוימת מאוד, החלה רמת הסיוע לצנוח, והיא עומדת כיום על פחות ממחצית הסיוע שקיבלה ישראל בנקודת השיא. ומהי אותה נקודת זמן מסוימת? מדובר בתקופת הסכמי קמפ-דייוויד, בזמן חיסול היישובים בסיני ומסירת השטח כולו למצרים.
ושוב עולה השאלה, והפעם מהכיוון ההפוך: כשנשבר מנחם בגין, ונתן לג'ימי קרטר את כל מה שדרש, הייתה ישראל אמורה להפוך ל'בחור הנחמד', וודאי שימשיך ויקבל את מה שקיבל עד כה. והנה מסתבר שבמציאות, הדברים פועלים הפוך.
ברור, אם כן, שהסיוע האמריקאי אינו סיוע אלא השקעה אסטרטגית, צינית לחלוטין, באינטרס אמריקאי מובהק. בישראל החלשה שלפני מלחמת ששת הימים, לא היה שווה להשקיע כסף או נשק, בדיוק כפי שלא שווה להשקיע פצצה אמריקאית אחת על מסילות הברזל המובילות את היהודים לאושוויץ.
לעומת זאת ברגע שישראל הפכה למעצמה אזורית, האינטרס האמריקאי מחייב להשקיע בה. בשלב השלישי, כאשר ישראל מתחילה לאבד את הישגי מלחמת ששת הימים, בשלב שבו החליטה ישראל לחזור לגבולות הקו הירוק מול מצרים, חוזרת ארה"ב ומעבירה את תמיכתה הכלכלית והצבאית לערבים.
תוצאה דומה, אם כי פחות חד משמעית, נקבל גם כשנבחן את יחסיה של ישראל עם מדינות אירופה.
* מאז כתיבת שורות אלה מצאה מצרים דרך נוחה הרבה יותר להילחם בישראל – וזאת באמצעות הזרמת כמויות אדירות של טילים נשק וחומרי נפץ לחמס ברצועה. סוריה משסה בנו את החיזבאללה מצפון, מצריים את החמס מדרום ואזרחי ישראל מקבלים לביתם חוברות הדרכה לקראת התקפת טילים כוללת ללא אפשרות מענה.
** מאז כתיבת שורות אלה התחזקה ישראל מאוד מבחינה כלכלית וצבאית. השקל חזק הרבה יותר מהדולר, הנשק הצה"לי מתקדם יותר מאי פעם – וראה זה פלא – הרפיסות הישראלית מול האמריקנים רק גוברת.
