ההודעה הרשמית שיצאה מהותיקן ביום רביעי האחרון (כ"ד באייר תשע"ה) לפיה הכנסייה הקתולית מכירה ב"פלסטין" כמדינה התקבלה אומנם בהלם ואי נוחות בישראל, אבל אל לנו להיות מופתעים.

למרות היחסים הלכאורה נורמליים השוררים בין מדינת ישראל לותיקן, חייבים לזכור שהותיקן מעולם לא הכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. כנוצרים בכלל וקאתולים בפרט הם לא יכולים וגם לא יכירו במדינה יהודית – במיוחד במדינה יהודית שבירתה ירושלים.

תחילה סקירה הסטורית קצרה:
על פי הנצרות לא יכולה להיות תקומה יהודית בארץ ישראל (הכוונה לריבונות) כל עוד העם היהודי לא מקבל עליו את ישו כמשיח. הנבואה המרכזית ב"ברית החדשה" (הבשורה על פי מתי פרק כג') קובעת: "יְרוּשָׁלַיִם יְרוּשָׁלַיִם הַהֹרֶגֶת אֶת־הַנְּבִיאִים וְהַסֹּקֶלֶת אֶת הַשְׁלוּחִים אֵלֶיהָ כַּמַּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת־בָּנַיִךְ כַּתַּרְנְגֹלֶת הַמְּקַבֶּצֶת אֶת־אֶפְרֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא אֲבִיתֶם׃ הִנֵּה בֵיתְכֶם יֵעָזֵב לָכֶם שָׁמֵם׃כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם מֵעַתָּה לֹא תִרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ בָּרוּך הַבָּא בְּשֵׁם־יְהוָֹה"

התהליך של שיבת ציון שהחל עם הקמתה של התנועה הציונית (ושעדיין נמשך) הוא בבחינת עירעור הייסוד הנוצרי לפיו לא ייתכן שיהודים יחזרו מהגלות לארצם כל עוד לא התנצרו.
ואכן, בפגישתו של תיאודור הרצל עם האפיפיור פיוס העשירי בשנת 1904 למניינם, הודיע האפיפיור להרצל כי הכנסייה לא תוכל להכיר בעם היהודי ובשאיפותיו בארץ ישראל מאחר שהיהודים לא הכירו בישו.

ב-1917, עת פורסמה "הצהרת בלפור" (המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל), התנגד הותיקן לעצם קיומה של יישות יהודית מדינית ועצמאית בארץ ישראל, ושוב – מהסיבה הברורה.

30 שנה לאחר מכן, ב-1947, פורסמה "תכנית החלוקה", שהציעה את חלוקת ארץ ישראל המערבית (בין הים לירדן) ל-2 מדינות: ערבית ויהודית, כאשר ירושלים תהיה תחת שלטון בינלאומי.
הותיקן, שכעת הבין שלאחר השואה (בה הכנסייה תמכה ע"י שתיקה), אין הוא יכול למנוע את הקמת המדינה היהודית, הסכים לקבל את הרע במיעוטו – מדינה יהודית זעירה על חלק קטן מארץ הקודש ולו רק שלא תשלוט בירושלים (מה שמהווה מבחינת הנצרות קו אדום שבל ייעבר).
אולם הערבים, אשר סירבו לקבל מדינה יהודית כלשהי ב"פלסטין" דחו את התכנית, וכך למעשה בין 1948 ל-1967 העם היהודי אומנם שלט בחלק מירושלים, ובקבר דוד המלך ע"ה (בו מעוניין מאד הותיקן), אך לא שלט על הכנסיות שבעיר העתיקה.
מצב זה היה סטטוס קוו אותו הותיקן יכל לסבול, אך לאחר מלחמת ששת הימים, עת שיחררה ישראל את שטחי יהודה ושומרון ואת העיר העתיקה בירושלים הותיקן מנסה בכל דרך לערער על זכותה של ישראל בירושלים בפרט ובכל מקום בו לכאורה יש אינטרס נוצרי (כמו למשל קבר דוד המלך בהר ציון).
ולמרות שמתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 למניינם שוררים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לותיקן (ומאז ביקרו בישראל 3 אפיפיורים), עדיין הכנסייה לא מכירה בירושלים כבירתה של ישראל.

כך למשל הותיקן חוזר ומצהיר על תמיכתו בהקמתה של מדינה "פלסטינית" שבירתה ירושלים, ולא במקרה.
הותיקן הבין שרעיון "ירושלים הבינלאומית" חלף מן העולם ולכן עליהם לבחור – ירושלים תחת ריבונות מוסלמית או תחת ריבונות יהודית.
למרות שנוצרים נטבחים בתדירות יומיומית תחת שלטונות מוסלמיים (לעומת שיגשוגם תחת ריבונות יהודית במדינת ישראל), עדיין מדובר כאן בעצם קיומה של הנצרות כדת, ולפי דת זו שליטה יהודית בירושלים מהווה הפרכה מוחלטת את הנצרות, ועל כן אל נא לנו להיות מופתעים שהותיקן תומך ומכיר אפילו בעם שאינו קיים, מפני שהמטרה מקדשת את האמצעים, וכל האמצעים כשרים (כולל לכנות מחבלים כ"מלאכים של שלום").

האפיפיור יוחנן פאולוס השני עם רב המרצחים יאסר ערפאת

האפיפיור פרנציסקוס עם מחמוד עבאס (אבו מאזן)